הקדמת המתרגם יעקב בן מכיר

תהלה לאל אשר ברא את האדם בצלמו, ומכל החי אשר על פני האדמה השכילו והחכימו, עשה אותו ישר לבקש חשבונות רבים, לחשוב מחשבות משפל הארץ עד ממעל לכרובים. ולבא ליטהר, סייעו ועזרו בתורתו התמימה, ובה הבדיל עמו מכל העמים בבינה ובחכמה. ובדבקנו בה נטענו בהר ציון נחלתו. ומלך בו מלך והשכיל, וכל העמים באים לשמוע חכמתו, וידבר על העצים והאבנים ובעלי חיים, ויתפשט שכלו בקצוי ארץ רחוקים ובאיים. וכמוהו חכמים רבים בקרבה, איש ואיש יולד בה. ומאשר חטאו אבותינו, עזבנו ארץ והשלכו משכנותינו, אבדה חכמת חכמינו ונסתרה בינת נבונינו, לא ימצא אחד מאלף מספרי החכמות, וצריך שנבקשם מקדמוני חכמי האומות, היו שאננים מנעוריהם ושוקטים על שמריהם, עמד טעמם בם ולא נפקדה מהם. 

ומאשר חכמת השעור הוא יסוד לכל החכמות ובפרט לכל החכמות הלמודיות, וזה הספר הוא יסוד ושרש והתחלה לכל שאר הספרים מזאת החכמה, נשאני לבי אני יעקב ב”ר מכיר להעתיקו מלשון הגרי אל לשוננו, ולהחזיר אבדה לבעלים, ולעשות לנו שם כשם הגדולים, להסיר מעלינו חרפת הערלים האומרים כי מכל חכמה אנו משוללים. 

ואם ידעתי בנפשי כי לא למדתי חכמה ולא בינת אדם לי, וידיעתי גם כן בלשון הערב היא מעט מזער, נשענתי בזה על שני דברים. האחד, כי אין בחכמה הזאת רבוי דברים ומלות מעטות יכללו אותה. והשנית, כי התחזקתי בשם אשר לאין אונים ירבה עצמה, ונותן לפתאים ערמה, לנער דעת ומזמה.