ספר א, משפט לט
[אם שני משולשים הם שווים בשטחם ובעלי צלע משותפת,
אז קודקודיהם שמול צלע זו מונחים על ישר אחד המקביל לה]
שני המשולשים השוים אשר על תושבת אחת [ובצד אחד] הם בין שני קוים נכחיים.
יהיו שני משולשי אב”ג דה”ז שוים, ועל תושבת אחת, והיא ב”ג.
ונמשיך קו א”ד.
ואומר שא”ד נכחי לב”ג.
ואם לא יהיה כן, הנה נוציא מנקודת א’ קו ישר נכחי לקו ב”ג, והוא א”ה.
ונמשיך קו ה”ב.
הנה משולש הב”ג שוה למשולש אב”ג, מפני שהם על תושבת אחת, והיא ב”ג, ובמה שבין שני קוי ב”ג א”ה הנכחיים.
אבל משולש אב”ג שוה למשולש דב”ג.
הנה משולש דב”ג שוה למשולש הב”ג, הגדול לקטן, זה מה שאי אפשר להיות.
הנה אין קו א”ה נכחי לקו ב”ג.
וכן גם כן יתבאר שלא יוצא מנקודת א’ קו נכחי לקו ב”ג זולת קו א”ד.
הנה קו א”ד נכחי לקו ב”ג.
הנה שני המשולשים השוים אשר על תושבת אחת הם בין שני קוים בעצמם נכחיים.
וזה מה שרצינו לבאר.
[תושבת = בסיס; קוים נכחיים = קוים מקבילים; נמשיך = נאריך; יוצא = יוארך]